האיש עם הסקסופון
מאותו היום האזנתי לשירו.
השיר תמיד היה זהה.
עונות באו והלכו,
חורף הפך לאביב, לקיץ, לסתיו.
הוא הזדקן,
ואני ביחד איתו.
עם הזמן המוזיקה דהתה.
והוא כבר היה צריך בקבוק מים ליד הרגל,
ולעצור לנשום לעיתים קרובות יותר.
אבל הוא המשיך לנגן,
אז אני המשכתי להקשיב.
ואז יום אחד,
כשהוא כבר לא היה שם יותר,
וידעתי שהוא לא מאחר,
כי הוא תמיד הגיע בזמן,
ניגשתי לחנות הקרובה,
וקניתי פרחים צהובים,
כמו אלו שהוא שם בכיס הקדמי של החולצה,
והנחתי אותם בין שני הרחובות,
בנקודה בה היה יושב,
וזמזמתי את שירו העדין,
והזלתי דמעה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה