חמישה חושים

 

הנסיעה אל העבודה מעייפת קמעה,
אותה נסיעת רכבת משעממת כל יום.
חד גוניות.
שגרה.
לעיתים הכל דועך אל תוך טשטוש של עשן,
שמכסה את עיניי עם הקביעות של הכל,
ואני זורמת עם זה.
אין מה לעשות.

אבל יום אחד,
בזמן ההליכה מתחנת הרכבת,
היום שבו האוזניות שלי נשברו,
והמטען לא הטעין,
לא היו לא הסחות דעת ומסכים,
והרמתי את עיניי לראות את העולם סביבי,
במה שהרגיש הפעם הראשונה.

שמתי לב לכתמים הלבנים המנצנצים,
חלקיקי שלג שזורחים באור השמש.

והרחתי את הריח המתוק של המתוקים,
שנאפים ברגעים אלו במאפיה הקרובה.

וטעמתי את האוויר הקר של החורף.

ושמעתי את המוזיקה העדינה,
אותה ניגן נגן הסקסופון שישב ברחוב המקביל.

ושמתי לב שהוא לא מבקש כסף,
אין מגש עם אגורות,
או שלט בכתב יד שמבקש עזרה.

הוא פשוט ישב שם, וניגן,
וקיווה לשמח חלק קטן ביומם של העוברים ושבים.

וליבי החסיר פעימה.