הסיפור המומצא על האיש הזקן ותחנת האוטובוס

 הוא נראה כמו מישהו היישר מהסרטים הישנים.

עם כובע קסקט על ראשו המאפיר, נעלי אלגנט מצוחצחות ומעיל כחול כהה שהיה גדול מידי למידותיו הקטנות, הוא נראה שברירי. היה לו מראה של תקופה אחרת, כאילו נפל לתרדמת ארוכת שנים והתעורר לגמרי לבדו בעשור אחר לחלוטין, ואז החל משוטט לו ברחובות העמומים והגשומים של העיר.
הוא היה נראה אבוד. ללא ספק, הייתה זו תחנה מרכזית גדולה ביותר, יש שיגידו ענקית. אבל הוא לא היה נראה מהסוג של אלו שאבדו במקום זר. עיניו היו אבודות, גופו השתוקק למשהו שהוא לא הצליח למצוא.

אפשר היה לראות בדרך שבה הלך, עם נצרכות וכמיהה, כאילו היה הוא הצד השלילי של המגנט, מחפש את הצד החיובי שלא היה בנמצא.

כשהתקרב אליי בדוכן המודיעין, ניתן היה להבחין בקווי הדאגה שנוצרו על מצחו.

"סלחי לי גבירתי", קולו יבש ומחוספס, "האם ראית את קורין?" הוא נשמע נואש.

"אני מתנצלת אדוני, אך מי זו קורין?" שאלתי, מבולבלת.

"לרוב היא לוקחת את קו 24 לעבודה, ראית אותה במקרה?" הוא נראה לא יציב ועייף.

"קו 24 בדיוק יצא, יכול להיות שהיא הספיקה לעלות עליו. ניסית להתקשר אליה? אם אתה צריך, אוכל לתת לך להשתמש בטלפון שלי", שלחתי יד לכיס שלי והוצאתי את מכשיר הטלפון שלי, בתקווה להיות לו לעזרה.

"לא, אין לה טלפון לצערי. לרוב אני לוקח אותה עד פתח הדלת של האוטובוס, אבל נדמה לי שאיבדתי אותה".

"אבא!" קולה של בחורה צעירה נשמע עוד לפני שהיא הופיעה, רצה לכיווננו. "אבא, הנה אתה. אני מתנצלת, האם הוא מפריע לך?" שאלה אותי בקול מודאג.

"לא, ממש לא, תפקידי הוא לעזור. הוא חיפש את קורין, אולי את תוכלי לעזור."

פניה נפלו כששמעה את השם. "אוי אבא.. אמא מתה לפני שנתיים. אנחנו חייבים להחזיר אותך לבית האבות." נדמה היה שכאב לה מאוד לומר זאת בקול, אם כי נראה היה שהיא רגילה לזה, כאילו זו לא הפעם הראשונה שהייתה צריכה לבשר לו את הבשורה הנוראה.

"אני ממש מתנצלת, הוא שוב לא לקח את התרופות שלו ואז נעלם, לא הצלחנו למצוא אותו בשום מקום. שוב, סליחה. בוא אבא, בוא נחזיר אותך הביתה."

ועם המילים האלו, ולא אף מילה נוספת, הם עזבו את התחנה.