הפרפרים והזחל

 

על גדות נחל שופע, עם הררי דשא נפרשים ושדות של אנשים על שולחנות ארוחת צהריים, נפגשה משפחה של פרפרים. המשפחה התעופפה אל הנחל העתיק מכל קצות הארץ, לאורכה ולרוחבה. הם היו צבעוניים, סקרניים ומלאי שמחה. הכל מלבד אחת, אותה כינו הגולם. כן, היא הייתה מיוחדת, היא הייתה שונה.

היא, לעומת כל משפחתה, נותרה מאחור בגלגוליה, זחל, לא מפותחת. המשפחה התעופפה בכל הפארק הנרחב, צחקה, התלהבה ושטה על רוחות סתיו חלושות ביום שמשי. והגולם? היא בסך הכל ניסתה לעמוד בקצב. היא נגררה על האדמה, מנסה להתחמק מכפות רגליהם של הענקים, אוכלי הבשר והחינם שהסתובבו שם בפארק. בזמן שהענקים הנוטפים שמן טיגון וזיעה העריכו את מראם הייחודי של הפרפרים בני המשפחה, היא נותרה הזחל המגעיל שטיפס על בקבוק המיץ. היא לא הייתה טיפשה, ולא כמו גולם אמיתי מכוסה בשלל שכבות של מסכה. הם קראו לה גולם כי היא פשוט הייתה היא.

והיא הייתה שונה.

כשהשמש באמצע השמיים והמים בנחל החלו מתחממים, התעופפו הפרפרים לגדה השנייה לארוחת צהריים קלה על שיח פורח. ולא היה גשר, או עלה, או ענף שט על המים. לכן, נותרה הגולם לבדה. הפרפרים – בין שיחי פרחים ורודים לריח לוונדר. הגולם – באדמה בוצית של אחרי יורה על שפת נחל, ליד פחי זבל שעולים על גדותיהם ומוזיקה קולנית.

במשך שעות ישבה לבדה, ואף כשניגש עש לבדוק את השטח ליד המים, ראה אותה וכאחת התעופף הרחק. בין ענפי שיח עם אוסף גלילי נייר משומשים וכוסות פלסטיק, ישבה הגולם לבד, דמעות זולגות על פניה.

ימים כלילות עברו, קבוצות ענקים באי הפארק ניקו ולכלכו כאחד את הדשאים האינסופיים. היא לא שמה לב למעבר הזמן כמו גם לשינוייה שלה. היא חיכתה שמישהו מבני משפחתה ישים לב שהיא איננה ויחזור לחפש אותה. אבל אף אחד לא חזר והיא המשיכה לחכות. גם כשהתעטפה במעיל של גדילה, וגם כשהיא עצמה הצמיחה כנפיים. הייאוש שבה גרם לה להאמין שהיא עדיין אותו זחל שונה ומשונה שישב על גדת הנהר וחיכה. היא מעולם לא המריאה כנף, ולא פגשה עוד בן משפחה. היא ישבה והקשיבה לקול פכפוך המים.

וכך הכנפיים התמוססו להן, ואני נותרתי זחל.