שמש, כוכבים וילדי הירח

 

לפעמים החיים מאכזבים,
אך לא בדרך שחשבת.
אני, לפחות, ראיתי את זה מגיע.
יש שיגידו מקילומטרים.
אבל לפעמים אתה משכנע את עצמך,
שלא כל מה שאתה רואה הוא בדיוק מה שהוא.
ואני קיוויתי בכל ליבי השבור לרסיסים,
שאני רואה רק את האבק שמכסה את פני השטח.
שאני רואה רק את האור של השמש,
ולא את האזהרה השורפת שהוא מביא איתו.
שזה רק חזון תעתועים,
ומתחת לפני השטח,
מתחבאה האמת היפיפייה.
קיוויתי להרגיש את סחף הרגשות,
את ההדדיות, ולו רק פעם אחת.
קיוויתי לתת מבט אחרון,
בעיניים ירוקות כיער שופע,
ולראות אותי באותו האור שבו אני רואה את העיניים הללו.
אבל כמו בכל אגדה שבורה,
אותה נסיכה תמיד מנצחת,
בכל צורותיה השונות.
ובנות כמוני,
כמו האור המנצנץ של הירח,
אנחנו מפסידות בקרב ונופלות בין כוכבים.
אנחנו נופלות לתוך עומקים של גלאקסיות,
לתוך חורים שחורים של ייאוש עצמי.
בלי להתכוון, אנחנו טובעות בשמיים עמוקים.
כועסות על עצמנו שוב,
על שהאמנו ברעיונות שגדולים מאיתנו בהרבה.
כולנו ילדי הירח, רק מטופחים יפה,
מרוחקים, כמהים, בוכים בקול,
אף פעם לא האנשים הנכונים.
תמיד לא בדיוק מה שתרצו.
אף פעם לא אלו שיקחו את מה שהם רוצים.
אף פעם לא מרגישים שייכים.
תמיד הידידים.