הסיפור האמיתי על האיש הזקן ותחנת האוטובוס

 פעם אחת, ביום חמישי,

צהריים והשמש באמצע השמיים,
ראיתי איש זקן מחכה בתחנת אוטובוס קרובה.

 

עלה בדעתי שראיתי אותו בעבר,
מחכה בדיוק כמו עכשיו,
ממתין לשום דבר.

 

הייתה לו טבעת נישואים זהובה,
ודמעה בכל עין,
תיק גב קטן, ומבט מלא געגוע.

 

הוא נראה מרוחק, מפוזר,
ומעולם לא עלה על אף אוטובוס
ותהיתי אם הוא עומד פה כל יום ומחכה.

 

לכן, בפעם הבאה שראיתי אותו,

שאלתי בנימוס:

למי הוא מחכה?

והוא חייך בעדינות ואמר בעודו משחק עם הטבעת בידו

"קו 24"

וכשלא הבנתי, הוא הבהיר

"היה זה הקו של אשתי בדרך לעבודה"

ואז החלו דמעות יורדות מעיניו העייפות

והוא הודה לי על התעניינותי,

וישבנו על הספסל בתחנה מדברים ושותקים.

ואז בסופו של דבר,

לאחר שאלות ומחשבות מלאות סקרנות,

הוא קם לעזוב,

העביר ידו על לוח הזמנים הישן,

החווה ראשו והלך, פרידה אחרונה שלו מהעבר,

פרידה אחרונה שלי מבן לוויה שלא ידעתי שיש לי.