מלאך
עיניה התכולות התמלאו דמעות כשהיא העיפה מבט
אחרון במראה. ההשתקפות כבר לא הייתה מוכרת. שיערה המידלל קפץ בכל כיוון, כאילו כוח
הכבידה לא השפיע עליו. הצללית שלה קטנה יותר משאי פעם הייתה, ועצם הבריח בולטת.
מפרקי האצבעות שלה חיוורים ומכווצים בצידי גופה הדקיק. עיניה כבדות עם אימה וכאב,
עיני שקד מוקפות עיגולים שחורים, דלת אפלה לנשמה שבה האוקיינוס הקטן שלה כבר לא
נראה באופק.
היא הורידה את המעיל שכיסיו היו מלאים אבנים
קטנות שמשקלן הכבידו אותה, וחשפה את דמותה הרזה ועורה החיוור ומלא הורידים. מיד
הרגישה קלילה יותר, אם זה בכלל היה אפשרי. היא נכנסה בצעד איטי אל האמבט, חמימות
המים עטפה אותה בחיבוק החם ביותר שהיא אי פעם חשה. אף אחד, גם לא הנער המתוק בהמשך
המסדרון הצר, דלת שלישית משמאל, עם עיניו האדיבות וחיוכו העדין שגורם לך להרגיש
כאילו הוא שומר בקרבו את כל סודות היקום, אף לא הם יכלו לחבק אותה כך. לא עוד. היא
כבר לא היא. לטעון אחרת היה שקר.
היא התיישבה בתוך המים החמימים, ולאט החלה
להיסחף, בעודה נותנת לשאר הכדורים שבידה ליפול מטה. סופסוף היא עפה. בדיוק אז,
כשהעננים לא נראו רחוקים כל כך, והנשיקה הקלה של השמש ליטפה את לחייה, הידית
הסתובבה אט אט, והמלאך שהיא חשבה שריחף איתה בשמיים נכנס אל החדר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה