הסיפור על שומקום וילדי הירח

 בחלום ישן של אסון טבע וטביעה בים מזמן אחר, ראיתי אי. אי קטן, נראה שומם לחלוטין. הים סביבו היה ירוק, העצים כחולים והשמיים דם היו. ובכל יום שחזר החלום, התקרבתי יותר ויותר אל האי. בהגיעי אליו, ראיתי שלט קטן זרוק על החול הורוד: "ברוכה הבאה לשומקום, ילדת הירח".

כיצד יודע האי מי אני? נתקפתי פחד, אך סקרנותי גברה עליי. פסעתי בשביל שנתפנה רק בשבילי, במעלה ההר אל קצה האי. בטיפשותי חשבתי שהאי ריק, ונוכחתי לגלות את טעותי בעת שטיפסתי. במעמקי מערה באמצע ההר, חיכה כוכב קטן. נראה שהסתתר ממשהו, אך לאכזבתו גילה שזו הפוסעת בצעדים מרתיעים היא רק עוד משוטטת באי המשונה.

ממהר, הוא הפנה את גופו להתקדם אל הצד השני, ובעודו מתרחק קראתי אחריו, "שלום לך". כששמע את קולי נעמד דום ואט אט הפנה את פניו אליי. "זה לא מנומס להפנות את הגב כשמדברים אליך, כוכבון קטן." הפתעה ניכרה על פניו כשהבין שאני פונה אליו ואמר "הינך יכולה לראות אותי?" "בוודאי, אני הרי ילדת הירח. כל יצור שמיימי נגלה אליי. ממי התחבאת במערה?"

הכוכב, שהבין שגיליתי את מקום מחבואו, מיהר להשיב. "משום דבר ומאף אחד. אין כאן איש מלבדנו." "אם כן," שאלתי, "מדוע אתה מתחבא? האי גדול בשביל כוכב כמוך, ולא נראה כאילו יצאת מהמערה הזו כבר זמן רב. מה דעתך להצטרף אליי לטיול לקצה ההר? נשקיף לאופק ונהנה מהנוף. אולי נוכל לראות יציאה מהמקום הזה, או שנצפה בשמש מפנה את מקומה לירח ונביט בכוכבים."

"מצטער. אני עסוק בעיסוקיי. תישארי את לעיסוקייך." אמר והחל לסגת אל המערה. "כרצונך. אני אמשיך לי. המשך יום טוב אדון כוכב." מבלי לומר שלום, נעלם הכוכב הזהוב בחשכת העומק של מערתו. לא הספקתי פוסעת צעד נוסף ופגע בראשי קלף נייר מגולגל. "תקראי את זה טוב לפני שאת נשארת פה, שומקום ולא כלום הוא לא מקום בשביל ילדה כמוך." נשמע קולו המרוחק של הכוכב.

גלגלתי את הקלף וחשפתי כתב מעוגל ומקושט. בראש הדף כותרת: "הנבואה" וכך היא מספרת: כל באי המקום ושומקום השמרו. מרגע הגעתכם לקצה האי, הנהרות יזרמו, הלהבות יבערו והכאב יהיה בל יתואר. הכוכבים ייפלו ואתם תשארו חתומים לנצח במקום שלא מקום.

מיהרתי להתדפק בדלתו של מר כוכב. "מצטער, שבתאי עסוק עכשיו. הוא יחזור אליכם בהקדם האפשרי." דפקתי שנית בחוזקה על דלת המערה: "מר כוכב, מר שבתאי, פתח לי מיד. מה משמעות הקלף?"

הדלת נפתחה באיטיות לחשוף את זוהרו הלוהט של הכוכב. "היכנסי מהר. וחדל צעקות, בסוף ידעו שהגעת ולעולם לא תוכלי לצאת!" נכנסתי בשתיקה אל ביתו, שמבפנים היה מואר וצבוע בשלל גווני האי. מרוהט באופן יוצא מן הכלל וריח עוגיות עפף את האוויר. "שבי, ותאכלי. הן יצאו לא מזמן מהתנור." אמר שבתאי בעודו מחווה אל הספה הקטנה שבפינת המערה.

"סליחה על חוסר הנימוס מר שבתאי, אבל אני אשמח אם תסביר את משמעות הקלף. בלי לשחק משחקים ולתת לי מאכלים. אתה אמנם כוכב, ילד שמיים המוכר לי ולכל ילדי הירח, אבל זר אתה. אתה הראשון שפגשתי מרגע שהגעתי לאי, התנהגת בגסות ומיסתורין, וכשפניתי ללכת זרקת עליי קלף עם נבואת אסון. אני אשמח אם תסביר לי מה קורה כאן. ועוד יותר אשמח אם תמהר, שכן אני מגיעה מעולם החלומות, ואין לי הרבה זמן עד שאתעורר."

"אספר לך בקצרה, ולאחר מכן תסתלקי מן האי הזה." אמר בתקיפות. אני בתמורה הנהנתי להסכמה. "ילדת ירח יקרה, את לא הראשונה להגיע לאי. לפנייך היה ילד ירח. ילד יפה תואר, תמים ורגיש. האי קרא לו בחלומותיו, חלומות על אסונות טבע הרי אסון ואוקיינוס רחב ועמוק שמאיים לבלוע אותו שלם. אני הייתי הכוכב השומר שלו.

הוא היה סקרן, וכשהגיע לאי שקיבל אותו בקבלת פנים מסקרנת, הוא בחר לחקור. הוא ראה את ההר של קצה האי והחל הולך אליו. ברגע שהגיע אליו לא נותרה לו ברירה אלא להישאר. הכוח של האי כבר חבק אותו עמוק לשטחו. הוא רגז כי כבר לא ראה את האופק שממנו הגיע. איני יודע הרבה, אבל אני כן יודע שככל שהוא התקדם אל קצה האי, אני אבדתי אחיזה בשמיים. בסופו של דבר נפלתי אל האדמה של האי. הילד, שמעולם לא ראה כוכב נופל, רץ אל מקום נפילתי.

באותה שנייה שנפגשנו, אחרי שנים של שמירה ממרחק, החל הנער לבכות ולרגוז שלא לצורך. כאילו נפערו סכרי עיניו והוא נזל. הוא כעס כל כך, כאילו התלקח בלהבות. הוא סבל כל כך, כאב כל כך. עזרתי לו להירדם בשינה הנצחית שלו, וכך שמו נכתב לנצח על האי של שומקום. האי הזה ניזון מהכאב של אנשים, ילדתי. הוא עוקב אחרי חלומותיהם והלא מודע, שם את כואבת את כאבייך העמוקים ביותר. והנורא מכל, הוא שהוא תוקף ילדי ירח בלבד, שכן הם הרגישים מכל האנשים.

אם את רוצה, את יכולה לחזור לחלומותייך ולחייך ולשכוח את המקום הזה לעד. אל תפילי עוד כוכב מהשמיים, אל תיפלי אל האי." מילותיו היו כמכות חזקות ומהלומות על הלב. "ולמה אני פה? למה דווקא אותי? ישנם עוד המון ילדי ירח." הכוכב שתק. ואני התעקשתי: "אני רוצה לדעת מדוע האי בחר להביא אותי אליו, ולמה אתה נעול במערה עם קלף נבואי המראה על אסון. מאיפה אתה יודע שזה מה שקרה ושזו הנבואה? מניין השגת את הקלף? ומדוע האי תוקף בחלומות? מה יש בהם שאין במציאות?"

"המון שאלות ילדתי, ולא הרבה תשובות." ענה הכוכב, כאב בקולו. "ענה לי בכל זאת, אמור לי מה שאתה יודע." דרשתי, "אני מצטערת כוכב יקר, אבל הסיפור הכואב הזה.. הוא קשה כל כך, חייבת להיות לו סיבה." עניתי, מנסה לנחמו. ראיתי שהוא עוד כואב את אובדן הילד עליו הוא השגיח. יש קשר חזק ולא מוסבר בין ילדי ירח לכוכב השומר שלהם.

"ובכן ילדתי, אספר לך הכל. איני יודע למה האי בחר דווקא בך. את קלף הנבואה כתבתי בעצמי, אחרי שהרדמתי את ילדי לעד. ברגע שנסגרו עיניו, כדרכו של משגיח, חוויתי את שעותיו האחרונות. לא באופן מלא, אך מספיק כדי לחוש בסקרנותו ובמשיכתו לאי, בכאבו מרגע שנחתם שמו על חולות שומקום. ובעניין החלומות? הכל תלוי במה חלמת. ילדי חלם על עתידו הרחוק הצופן כאב רב, ועל כל גחמה שתטבע בים הבגרות שלו. על מה את חלמת?"

בעת שדיבר, נדדתי עם מחשבותיי אל החלומות של הלילות האחרונים. "חלמתי על טורנדו של רגשותיי כלפי ילד שעזב לפני שנים רבות לבלי שוב, ועל חיבוק מאוקיינוס של דמעות." שריד של הבנה התרוצצה על פניו של הכוכב, שלפתע הבין שהקשר הוא לא מקרי. "מי היה הילד ההוא שעזב?" שאל בחשש.

"הוא היה ילד ירח בדיוק כמוני, רגיש ומצחיק ותמים. יום אחד, בלי שום התרעה מוקדמת, הוא הפסיק להיות הוא, רוחו שקטה ורגשותיו נעלמו. הוא הפך ריק." אמרתי, כואבת את הזיכרון. "ובכן ילדתי," אמר הכוכב, "אני חושב שאני יודע מדוע האי בחר אותך. את הכרת את הילד שלי, לכן צעדייך נשמעו לי כל כך מוכרים כשנחתת על החוף. ראיתי אותך בחלומותיו שלל פעמים. הוא אהב אותך."

"אתה הכוכב השומר של ילד הירח שלא שב מחלומו? הרי בוודאי. רק חבל לי שהיית צריך לראות אותו ברגעיו האחרונים. אני מניחה שאתה מתגעגע אליו." הכאב שב אל פניו של הכוכב, ודמעות אבק כוכבים התחילו מצטברות בעיניו. "מאוד ילדתי. מאוד."

ישבנו כואבים במשך זמן מה, ולפתע התרומם הכוכב עם תקווה חדשה בעיניו. "אני יודע!" קרא בקול. "יודע מה?" שאלתי, מבולבלת. "יש דרך להחזיר אותו אלייך." מסוקרנת, חיכיתי לשמוע את שיש לו לומר. "רוחו חתומה בשומקום. לכי חתמי את שמך. הרוח שלך תתאחד עם שלו ותחיו פה כרוחות עבר!"

חשבתי על מילותיו ואז נזכרתי שברגע שהילד נחתם על האי, נפל הכוכב מהשמיים ולא חזר. "אני לא יכולה להפיל עוד כוכב, בטח שלא את הכוכב ששמר עליי כל השנים." אמרתי בכאב. "אל תדאגי לגבי הכוכב יקירתי. אתם תשובו להיות יחד, ואולי הכוכב הנופל הבא יהיה לי לחברה. אני אשמור עליו והוא ישמור עליי, וכך גם אתם. לכי אל הקצה וחתמי את שמך. לכי, החלומות הרעים שהביאו אותך לכאן ייעלמו ואתם תחזרו להיות יחד לעולמים."

וכך שבו ילדי הירח זו אל זה בחיק החלומות. ובעולם המציאות? היו שני אנשים ריקים ומרוחקים. עיניהם היו ריקות ומוחם שקט, שלא כמו ראשם של כל ילדי הירח, שעובד ללא הפסקה. הכוכבים השומרים שלהם מצאו שקט, שכן עבודתם בראש שלא נח לרגע נגמרה. האי שבו נחתמו שתי נשמות המשיך פורח בצבעיו המוזרים והם חיו בעולם רחוק של אנשים החולמים, שני ילדים חתומים זה ברגשותיו של זו.