התחושות של אחרי שומקום

 

אין לי דרך לתאר את התחושות האלה.
תחושות לוהטות שמרתיחות מרק חם וצורב של דמעות.
לילות שלמים של שינה באגם כרית הכאב שלי.

אין להן סיבה, ובכל זאת-
כל גופי חש בהן.
סחיטה נפשית יומיומית של צער ועצבות שנובעים משומקום.

שומקום, אי רחוק של לא כלום,
ירוק וכחול ואדום של שמיים,
הרים וגבעות של חלומות שנעלמו.

והסיפורים על שומקום, ארץ שאחרי החיים,
מתארים מקום שבו החיים נעים בכיוון ההפוך.
אדם נהיה צעיר, דעת הופכת תמימות.

לכן אני עדיין תלוייה בחבל תלייה של חצר התקווה.
אולי אני חיה בארץ שומקום,
והעלייה תבוא אחרי הירידה.

אולי הלב יהא שבור ואז יירפא,
אולי האכזבה תתחלף בציפייה,
ואולי הרגשות של שומקום יעלמו כחלומותיי.