שבתאי ונגה
הילדה רצה אל חוד העפרון,
קודקודו של ראש הר השגעון.
אני נותרתי קבור תחת ערימת בגדי בדידות,
מחכה לצרחה שתבוא.
כאב אוזניים צורם מיהר להגיע,
ואני שהבטחתי לא ללכת בצעדיה,
שעטתי אל העמק בו היא שכבה,
להחזיק את ידה לפני שתירדם לעד.
בכיתי איתה ועטפתי את ראשה בחיבוק אחרון,
כשלפתע דמעותיה יבשו,
יבבותיה נרגעו,
וחיוך קלוש הופיע על שפתיה.
בראותה
את רוחו שלו,
עצמה את עיניה ופלטה נשימה אחרונה,
ובהתנגשות קלה הגיח זוהר שמימי ומוכר:
"היי, אני נגה. אתה הכוכב שבתאי נכון?"
תגובות
הוסף רשומת תגובה