רכבת

 

ברגעים כאלה,
של מסע ארוך אל ערים רחוקות,
אני יושבת לי ברכבת,
בכיסא הפינתי מצד ימין של הקרון הקטן,
מוקפת אנשים.

שלישיית זקנות עם מזוודות קטנות,
עולות באחת מהתחנות בקריות,
ונאלצות להתפצל בשל חוסר המקום.
הן מרכלות בקולי קולות,
על בעליהן, וטיול ל-וויאטנם,
ניתוחים, נכדים ואובדן חברים.

זוג צעיר, נראה מאוהב
מתיישב בכיסאות שמולי.
שולחן וזוג אוזניות מפרידים בינינו,
והם בשלהם: צחוק, אושר וחיוך.
ופתאום נדמה לי או שדמיינתי קריצה של כאב
מאחורי עיניה?

חייל עייף יושב בפינה הרחוקה בקרון,
מניח ראש על החלון ונרדם.
הוא בורח לחלומותיו ומשאיר את הבלגן,
את הצפיפות והעומס של הרכבת מאחוריו.
אם זאת ידיו, ההדוקות סביב התיק שעל ברכיו
מעידות כי הבריחה משגרת היומיום פתחה
את עולם הסיוטים שלו.

ואני, שמאזינה למילים לא שלי,
קוראת ספר על אהבה וכאב ויצורים מפוברקים.
ואני חושבת על המסע שלי
לעיר רחוקה מלהיות קרובה,
מסע של הגשמת חלומות או בריחה לסיוטים.
ואני הזקנה, האישה, החיילת.