הסחת דעת

 אני לא יכולה להיות לבד עם עצמי יותר,
וזה רק הולך ומחמיר.
אני לא יודעת למה המוח שלי
מדחיק ודוחה את עצמו ואותי.
פעם יכולתי לשבת לפעמים בשקט,
להקשיב למחשבות שחולפות מולי,
ואז התדרדרתי והבנתי,
שאני כבר לא מאפשרת רגע שקט עצמי.
אז בין סרט או סדרה,
הייתי קוראת ספר טוב,
ובשניות המתות שבין השאר,
הייתי גוללת רשתות "חברתיות".
וגם ברגעים שלא מאפשרים הסחת דעת
כמו במקלחת או להתארגן לפני השינה
הייתי שמה מוזיקה רועמת
שתרעיש סביבי את הדממה.
ואז שמתי לב שאני חייבת לשלב בין אטרקציות-
לראות סרט ולצייר, ותוך כדי גם לפתור תשבצים.
וכשאני מגוללת ברשת אני שמה לב
שאני לא סתם מסתכלת על דברים סתמיים,
אלא מחפשת אקשן,
ובולעת עוד פוסט ועוד כתבה,
ושטה במיוחד בתגובות שלהם,
באלו שהמילים הן רעות וכואבות,
כי אני צריכה להרגיש משהו,
כי אני כבר חסרת תחושה,
ואני לא יכולה להרגיש לבד.
אני חייבת להיות מוקפת מכל כיוון.
כל החושים צריכים להיות מחודדים.
כל רגע צריך להיות מכה מדוייקת.
כל מילה צובטת במקום החלש והכואב,
שרק מבקש להרגיש משהו של מישהו אחר.

אני מפחדת שאם אשאר לבד אני אתפוצץ מרוב כאב ועצב וחולשה.